היא לא מספיק מעריכה את עבודתי...

אני לומד חצי יום, ועובד לפרנסת ביתי בחציו השני.

לדעתי, אשתי לא מספיק מעריכה את עבודתי למען הבית. היא מקבלת את מאמצי כמובנים מאליהם.

למשל:

קורה, שכשהיא חוזרת הביתה – אני נח מעמל יומי, וזה מפריע לה. אני שומע טענות כמו 'אם אתה בבית, למה לא הכנת לי ארוחה'. וכדומה.

יש עוד דוגמאות, אבל אני מקוה שזה יספיק.

זה מתסכל אותי. אני מתאמץ, והיא לא מעריכה. ולא די בכך – אלא שהיא דורשת עוד.

ניסיתי לדבר איתה על זה, וזה לא הצליח.

מה אפשר לעשות?

תשובה:

שאלה מצויינת!

ותודה רבה על ההזדמנות להבהיר מספר נקודות חשובות.

א. הלכת לעבודה. חזרת. כל הכבוד. אתה משתדל ב'אנא איזון יתיכי' שהתחייבת.

– מה היא ראתה?

שהלכת, ושחזרת. ובתנאי שהיא היתה בבית בזמנים הללו.

– וזהו!!

את העבודה עצמה – היא לא ראתה.

– אז מה?? היא חושבת שאני משחק?

– ממש לא. היא 'חושבת' שאתה עובד. אפילו יודעת.

אבל היא לא 'מרגישה' את זה.

פעם שמעתי, ש'חוה' – זה מלשון 'חוויה'.

אתה הולך לעבוד, וחוזר. אבל היא – לא 'מרגישה'. היא לא ראתה את זה, אין לה 'חוויה' בזה.

ככה זה עובד אצל נשים!

– מאכזב, נכון?...

לגמרי.

– אבל יש פיתרון לזה: אתה יכול ליצור את החוויה הזו.

תספר לה. תשתף אותה בעבודה. בקושי. בהצלחות. בחוויות. תתאר – כמה שאתה יכול – בצבעים חיים.

הדברים אמורים גם לגבי אברך כולל.

השעה שבע וחצי. האברך חוזר הביתה, לאחר יום לימוד תורה רצוף.

והאשה: מה נשמע? איך היה לך היום?

חושב לו הבעל – מה זה מעניין אותה. היא לא מונחת בסוגיות של 'ספק ספיקא'.

אז הוא עונה בקצרה: למדתי. ברוך ה'. ואיך עבר היום שלך?

יתכן שהיא מנסה שוב לשאול, והתשובה – פחות או יותר אותו הדבר. ואז היא מתייאשת, ומספרת על היום שלה. וזה כן לוקח זמן.

וזו טעות!

אתה חושב כך:

יש דברים שמעניינים אותה, ויש דברים שהם לא ב'עולם' שלה. אז למה להטריח אותה לשמוע. חבל על הזמן שלי ושלה.

אבל אצל אשה, הדיבור לא מיועד דוקא ל'דברים מעניינים'. אלא – קשר. חיבור.

והזמן הארוך שהיית בכולל, היה 'מחוץ' לקשר שביניכם. היא לא היתה שם.

והיא מנסה – לתקן את המצב. לייצר איתך קשר – בכל מצב שאתה נמצא בו. שלא יהיה 'נתק'.

אז – ספר לה על 'ספק ספיקא'. עד כמה שאתה מסוגל. ספר לה – שכתבת חבורה. שהקשת קושיא, ומצאת אותה אחר כך ברשב"א. ספר לה את כל זה – כשעיניך בורקות. בדיוק כמו שהן היו כשמצאת את 'המילה' ברש"י, שמבהירה את כל הסוגיא.

– תן לה לחוות את לימוד התורה שלך!

ותן לשניכם – את העצמת הקשר. בדיוק כפי ש'חכמת נשים' יודעת, באופן טבעי, לבנות אותו.

ב. 'קורה, שכשהיא חוזרת הביתה – אני נח מעמל יומי'.

תובנה ראשונה:

מתפקידיו של האיש, לשמש 'משענת' – לאשתו. להיות ה'גב' שלה. להיות חזק בשבילה.

תובנה שניה:

אשה, מעצם טבעה – היא חרוצה. מתמסרת. היא חייבת 'לעשות' משהו. איש, אוהב גם לנוח.

– וזה בסדר גמור!

אבל צריך להבין – שלאשה קשה לראות את בעלה 'לא עושה כלום'.

ואם כן.

קשה לאשה (כשזה באופן קבוע) לראות את בעלה – ישן, כשהיא לא.

מבחינתה – הוא לא 'משענת', כשהוא לא 'חזק'. כשהוא לא 'חרוץ'.

שוב – זו חוויה, לא הגיון; אין מה להתווכח כאן. בעל 'ישן' – אינו מהווה משענת עבור אשתו.

יתכן שעליה לעבוד, ולהבין. לשנן לעצמה כמה אתה עובד קשה, כמה מגיע לך לנוח.

אבל מצידך, תנסה לא להקשות עליה. תנסה לתמרן, שתנוח – בזמנים שהיא לא 'חווה' את זה.

לפעמים אני אומר לגברים (המשפט הזה לא מיועד לקריאת נשים...) – תקום מוקדם, לפני אשתך. לכל הפחות – איתה ביחד. ואחר כך, כשהיא אינה בסביבה – תחזור לנוח.

זה לא כדי 'להסתיר'. חלילה. זה רק כדי – שלא תהיה לה 'חוויה' בזה.

ג. 'ניסיתי לדבר איתה על זה, וזה לא הצליח'.

מנסיון ארוך, אני רוצה להצהיר כאן:

– כנראה – שלא דיברת איתה בכלל!

לדבר, זה לא להעביר את המילים ב'מטבח'. ב'אמצע החיים'. ככה זה נהיה 'פינג פונג' כזה, אתה מדבר, והיא מחזירה, והכל 'מתעופף' שם איכשהו.

וזה גם לא לדבר מיד, בזמן ה'ריתחא'. עם כל ה'אמוציות'. ממש לא.

לדבר – צריך עם 'דעת'. עם 'מקום' לשמוע אחד את השני.

תזמין אותה לשיחה כך: הייתי רוצה לדבר איתך על משהו, מתי את יכולה.

יושבים. כוס קפה. עוגה. אולי אפילו באיזה ספסל בחוץ.

ואז אתה מתחיל: אני מעריך אותך על... תמצא משהו. תחמיא לה, אבל באמת. לא ב'כאילו'.

ובשלב הבא – אתה מדבר על הרגשות שלך. אני מרגיש, שחסרה לי הערכה (אתה לא מאשים! אתה 'מרגיש'!). היה עוזר לי מאוד אם היית יכולה לתת לי הרגשה שאת מעריכה מה שאני עושה, וגם להבין אותי – שאני חייב לנוח לאחר יום עבודה.

יתכן שהיא תבין על מה זה 'יושב'. או שהיא תשאל – אה, אתה מתכוון למה שאמרתי אתמול?

ואז תענה – כן.

ומיד תוסיף:

אני לא מאשים חלילה. אני יודע שאת מעריכה את מה שאני עושה. ברור לי. אבל כדי 'ליישב את הנפש' שלי, הייתי רוצה לחוות את זה יותר.

תן לה את התחושה הברורה – שאתה לא 'דורש' ממנה משהו. ממש לא. אתה רק – מבקש. אם אפשר, ואם לא – אז לא!

– ואתה אפילו לא 'מעקם את האף' אם לא!

זו הדרך היחידה לגרום לכך שהשני יעשה משהו. לבקש, להביע רגשות. לא לחייב, ולא לדרוש.

יש הסברים רבים לכך, ועוד חזון למועד. בעזרת ה' יתברך.

בהצלחה רבה!