הוא מתמסר יותר מידי. מה לעשות?

אני אמא של בן נשוי, אב לתינוק.

ואני רואה שהוא מתמסר לאשתו, ולתינוק, יותר מידי. לפעמים הוא לא ישן לילות שלמים.

הוא עם התינוק שלו, ואשתו – הלא היא 'צריכה לקום לעבודה'.

גם לתינוק עצמו הוא מתמסר, הוא כל הזמן 'על הידים' שלו. רק ככה הוא נרדם.

אחיו ואחיותיו ניסו להעיר לו על כך. ללא הועיל.

אני יכולה לדבר איתו. אבל אני חוששת שאם הוא יבין ממני שאשתו לא נוהגת כראוי – זה

יהיה הרסני לשלום הבית שלהם.

מה עלי לעשות?

תשובה:

אנסה, ברשותך, לערער על ההנחה המוקדמת שלך.

יתכן שהוא מספר רק על הלילות שהוא קם, ולא על אלו שאשתו קמה; זה פחות 'מעניין'

את השומעים אצלך בבית.

יתכן גם שבדרך כלל התינוק לא 'על הידים'. אולי בדיוק צמחו לו שינים, אולי כאבה לו

הבטן; יתכן גם שרק בבית שלך זה כך, בגלל הרעש, או בגלל שזה מקום שהתינוק אינו

מכיר.

– אנחנו אף פעם לא יודעים תמונה שלמה. תאמיני לי, מנסיון ארוך.

כשמישהו מפנה אלי אדם הזקוק לייעוץ, בדרך כלל הנטיה שלו היא לספר לי את כל מה

שהוא יודע עליו. אני מתייחס לזה די בספקנות, כי תוך כדי פגישות מתגלים כמעט תמיד

דברים אחרים לגמרי מאלו שסופרו. [יש עוד הרבה סיבות שלא כדאי לשמוע קודם

'אבחנות' של מישהו אחר, ואין כאן המקום.]

ולפעמים – ואולי הרבה יותר מ'לפעמים' – אפילו המתייעץ עצמו אינו יודע באמת מה

מפריע לו.

– ולאחר ה'ערעור', ננסה בכל זאת להתייחס לשאלה כפי שהיא, כי כל זה קורה בבתים

רבים.

אז דבר ראשון:

'אני חוששת שהוא יבין ממני משהו שעלול להרוס את השלום בית'.

– את צודקת לגמרי!

במקרים רבים מספור, התערבות כזו של ההורים היא באמת הרסנית. וכבר היו מקרים

בהם היא הרסה לגמרי את הבית.

אז הזהירות הזו – ראויה לשבח! ישר כח!

ודבר שני.

'אחיו ואחיותיו ניסו להעיר לו על כך'.

אנסה לנחש:

הם העירו – בלי מחשבה. סוג של 'למה אתה כל היום עם התינוק'.

– נכון?...

אז הערה כזו, בדרך כלל משיגה מטרה הפוכה לגמרי. היא גורמת לזה שהעירו לו להצטדק.

לטעון כנגד. הוא ינסה לשכנע אותם בצדקת דרכו, והשכנוע הזה יפעל חזק – עליו עצמו.

הוא 'יתחפר' בעמדה שלו יותר ויותר.

– ולמה זה ככה?

כי יש כלל חשוב:

הערה שמשדרת 'אתה לא בסדר', פוגעת בכבוד; החסר הזה בכבוד – זועק

להשלמה; וה'זעקה' הזו הרבה יותר חזקה מהתוכן של ההערה!

– כדאי לחזור על הכלל הזה שוב!...

דבר שלישי.

לפי הזהירות שלך, אני מבין שאת לא מעירה לו הרבה. ואולי בכלל לא.

וכנראה, שאת גם משתדלת לשבח את רעייתו בעיניו. למצוא את הנקודות הטובות שלה,

ולציין אותם באזניו.

ואם כל זה נכון – אז ביחס כזה,של הערה אחת כנגד כמה עשרות מחמאות – אפשר להעיר.

– אבל צריך לדעת כיצד.

לכאורה, אין כאן משהו רע באמת מצד כלתך. מי שטועה כאן, זה הבן שלך עצמו.

יש – נתינה. אתה רוצה שלשני יהיה טוב, ואתה נותן לו. כיף לך לראות אותו נהנה. לראות

שטוב לו.

ובכל נתינה כזו, יש גם מצוה גדולה.

ויש נתינה, שאינה באמת נתינה. היא נסיון 'לרצות' את השני.

וזה – שעבוד. עבדות. משהו הרסני, שעלול להתפוצץ ביום מן הימים.

האדם צריך לשאול את עצמו: האם יש לי בחירה? האם אני באמת חופשי לעשות כרצוני,

ורק הרצון שלי שיהיה לשני טוב – הוא זה שמנחה אותי?

– או שאני חושש מהתגובה? מה'פרצוף' שאקבל – אם לא אעשה את רצון השני?...

אם יש לי בחירה חופשית, ואני עושה את זה מתוך רצון, אז זו נתינה. והיא מולידה אהבה,

כידוע.

ואם אין לי בחירה, אז זו עבדות. והיא מולידה הרס.

ופעמים רבות, זו אינה אשמת ה'שני'. זה הנותן עצמו שיצר את המצב הזה. והוא זה שיכול

גם לתקן אותו.

אז מה שצריך לעשות זה כך:

הזמיני את הבן שלך ל'שיחה'. דהיינו – תאמרי לו 'הייתי רוצה לדבר איתך על משהו'.

והוא:

'על מה'?

ואת:

'לא כאן. בוא נלך רגע לצד'.

לא משנה שאתם כבר נמצאים ב'צד'. תלכי איתו לצד השני.

– צריך 'הקדמה' כזו לשיחה (אגב – לכל שיחה), כדי לשוות לה אופי רציני. כדי שזה לא

יהיה שוב 'פינג פונג' של הערה – 'החזרה' – הערה נוספת – הצטדקות והתחפרות.

ואז תשאלי אותו, האם זה בסדר שתגידי לו משהו על ההתנהלות שלו בתוך משפחתו

הצעירה. תוסיפי, שאם לא – לא תגידי כלום.

– ובאמת אם הוא מסרב – אל תגידי לו מאומה!

ואת כל האנרגיות – תשקיעי בתפילה. זה מה שבאמת יעזור לו.

ואם הוא רוצה לשמוע, אז דבר ראשון – תחמיאי לו על התנהלותו. תחפשי בנרות על מה.

וגם תחמיאי לו על התנהלות אשתו. את זה תחפשי בפרוז'קטורים...

ולאחר המחמאה, תסבירי לו את ההבדל בין נתינה לריצוי האמור לעיל. תבהירי לו – שזה

הנסיון של אנשים בעלי לב טוב. תני לו הרגשה טובה!

תדגישי, שאסור שהוא 'יתמרד' כעת. שלא יאמר לה את זה ב'בום'. שלא יצא מזה 'בנין

צעירים סתירה'. שילך להתייעץ עם רבו כיצד לנהוג.

ואם הוא רוצה הדרכה ממך דוקא, אז תשלחי אלי את השאלה שלו כלשונה – ואכתוב

תשובה בעזרת ה'.

בהצלחה רבה!