דבר ראשון – תודה רבה על הגליונות!
מודגש בדבריך כמה פעמים שהכל רק ברצון. 'מלכותו ברצון'. ומצד שני, אתה מזכיר את המילים 'תפקיד' האשה, 'תפקיד' האיש. שזה כבר משהו שהוא מחוייב, בתבנית מסוימת. וגם בהבנת הענין, הרי זו מציאות של זוג – שהיא מחייבת. וכמו בציוויי התורה, 'חייבים' אנו – בכל העבודה. איך זה מסתדר אחד עם השני.
שאלה שניה:
כמה פעמים מוזכר בדבריך ענין ה'לשתף'. שהוא דבר נכון וטוב. רק רציתי לברר הרי כשהבעל משתף בקשיים שלו – אז המשענת של האשה מתערערת. הלא כן?
ויעויין ברע"ב אבות פ"א מ"ה, באי נמי. [שם כתוב כך: 'מתוך שהוא מספר לה שחבריו גינוהו וביישוהו אף היא מבזה אותו בלבה, וזה גורם רעה לעצמו'.]
אודה ואשמח אם תסדר לי את הדברים.
תשובה:
יישר כח על השאלות!
לגבי השאלה הראשונה.
בגליון 'והיו לאחד' מס. 7, התייחסתי לשאלה מעין זו.
אבל – זו סוגיא מורכבת, ולדעתי – הדברים צריכים ביאור נוסף. כך נראה גם מתוך התגובות שקיבלתי.
בעבודת ה', יש דרגות. כידוע. יש שעובדים – מתוך יראת העונש. ואכן, עונשי שמים זה דבר מפחיד. מרתיע. אף אחד אינו רוצה להיות 'שם'.
והידיעה הזו, עד כמה שהיא תהיה חזקה אצלנו – יכולה 'לדחוף' אותנו, לעשות את רצון ה'.
אפשר גם לצפות – לשכר.
והשכר – הוא עצום. אין לשער. יפה שעה אחת של הנאה בגן עדן – יותר מכל מה שהעולם הזה מסוגל להציע. יותר מהכל ביחד.
– אז גם ידיעת השכר – יכולה למשוך אותנו לתורה ומצוות.
אבל ה' רוצה מאיתנו קשר אחר. קשר של אהבה. של דוד ורעיה. של 'רצון'. [אנחנו מאריכים בסוגיא זו פעמים רבות בגליונות 'משאת משה'.]
ומי שיעבוד רק מתוך פחד מעונש ומציפיה לשכר – אז הוא אכן יקבל את השכר. ובגדול.
– אבל 'קשר' – לא יהיה שם.
הוא הפסיד – את התכלית. את היהדות האמיתית. את 'שיר השירים' כולו.
אותו הדבר – בבית.
אנחנו חייבים. זו אמת לאמיתה.
אבל מי שעושה את הדברים רק מתוך החיוב הזה, אז זה יהיה 'הסכם', סוג של 'בוס' והפועל שלו. הקשר והאהבה – ממנו והלאה.
ומי שמפחד מה'עונש' – מהתגובות של השני, אז זו בעיה. זה קשר לא נכון. ביום אחד זה עלול להתפוצץ, ולא כדאי להיות באיזור כשזה קורה.
ואם לא יודעים כיצד 'לצאת' מזה – אז כדאי לפנות לייעוץ.
ומאידך, מי שייטיב לאשתו, רק מתוך רצון לקבל ממנה הטבה בחזרה – היא תרגיש בזה. 'אתה לא באמת...'.
וגם את המטרה שלו, לקבל ממנה – הוא לא ישיג.
עלינו 'לשים בצד' את החיוב, ולעבוד – מתוך רצון. מתוך 'חפץ הלב, ותשוקת הנשמה' (מס"י פ"ז ד"ה ואמנם).
– רק כך אפשר לבנות קשר של אהבה.
אנחנו – חייבים. זה ברור. אין לאדם שום היתר לצער את השני, או למנוע ממנו הנאה כלשהי. וכל אחד גם חייב – ב'ואהבת לרעך כמוך', בפרט בבית. בכל הפעולות שיעשו לשני טוב.
אבל החיוב הזה, הוא לא כלפי השני. אף אחד לא צריך לחוש שהשני עומד ותובע ממנו להתנהג בצורה מסויימת.
אני חייב – לעצמי. לרצון שלי – להיות טוב. לרצון ה' יתברך.
וגם מהצד של מי ש'מקבל' את ההטבה. עליו לחיות בידיעה ברורה – שהשני אינו חייב לו מאומה. וכל מה שהוא עושה – זה 'בונוס'.
זו הפרקטיקה. כך נוכל באמת לחיות באהבה ובאחוה. בשלום וברעות.
התורה, מצוה אותנו – לאהוב.
– ואם חיים מתוך 'חיובים' – לא תהיה כאן אהבה.
וחשוב מאוד להדגיש גם את הצד השני:
ה'רצון' הזה, הוא גם התפקיד של ה'רוצה' בעצמו. לא צריך לחכות שה'שני' יגרום לך לרצות.
מצד אחד, עלינו להתנהג בצורה שתגרום לשני – 'לרצות'.
ומצד שני, על כל אחד לנסות לגרום לעצמו – לרצות. להשתדל לקבל את מלכותו של השני – ב'רצון'.
וגם זה, חיוב – כלפי עצמי. אף אחד לא יכול לתבוע מהשני 'למה אתה לא רוצה'.
– כמו כל חיובי הבית.
ולשאלה השניה:
החזו"א כתב, שמה שאמרו חז"ל 'אל תרבה שיחה עם האשה' – לא מדובר ב'שנה ראשונה', וגם לא ב'צריך לריצוי'.
וידוע גם בשמו, ש'שנה ראשונה' זה לא רק 'שנה'; זה יכול לקחת כמה שנים.
ולענ"ד, יתכן שבימינו – זה יכול להימשך גם לעשרות שנים.
הכלל הוא, ש'אל תרבה' – זה רק אם זה 'הרבה'.
– לא אם זה נצרך לקשר.
והשיתוף – נצרך גם נצרך. [כמובן כל עוד הוא בגדרי ההלכה, בלי לשה"ר וכדו'. עיי"ש ברע"ב בפירושו הראשון.]
ולגבי דברי הרע"ב, וה'משענת'.
אשה אכן זקוקה לבעל חזק. שיהיה 'משענת'.
אבל ה'חזק' הזה, הוא בדרך כלל – כלפי עצמו. כמה שהוא ישלוט בעצמו יותר – היא תרגיש יותר שהוא משענת עבורה.
כך גם ב'שיתוף' ה'צרות', ובמה ש'חבריו גינוהו ובישוהו'.
– מותר לאדם להרגיש פגוע!
השאלה היא – איך הוא מתמודד עם זה. מה הוא עושה עם ה'פגיעה' הזו.
האם הוא 'מתפרק' מזה, או – שהוא שולט בפגיעה הזו שלו.
אז ה'שדר' הנכון הוא:
נכון שזה פגע בי; אבל הכל 'בשליטה'. שום דבר לא 'מוריד אותי לרצפה'.
אפשר לספר את העובדות שהיו. אפשר גם לומר – נפגעתי מזה. זה לא היה לי נעים. אבל לא ב'נימה' של 'מסכנות', של אומללות. נפגעתי, ואני מתמודד עם זה.
– אני לא 'מתפרק'! אני חזק. ושום דבר לא 'מפיל' אותי.
המילים הללו אינם בדוקא מה שצריך לומר; זה מה שצריך – לשדר. זו ה'מנגינה' של השיתוף.
הבעל צריך לשדר – כלפי עצמו, וכלפי רגשותיו שלו – חוזקה. עוצמה. התמודדות – וניצחון.
– וכך הוא יהיה 'משענת' חזקה עבור אשתו.
'כרע שכב – כארי'!
גם כשהאריה 'שוכב' – הוא נשאר אריה.
בהצלחה רבה!
Commentaires